נחל שרך תיירות ונופש בע"מ נ' גולן

פסק דין

בפני תביעה לפינוי מושכר, שהוגשה בהתאם לפרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

התובעת הינה בעלת זכויות החכירה בנכס הידוע כחלק מחלקה 2 בגוש 18681 בשטח של כ- 530 מ"ר, הנמצא בחניון נחל שרך (בצת) ליד נחל שרך (להלן:"הנכס"). בתאריך 4.8.03 נחתם בין התובעת למינהל מקרקעי ישראל הסכם חכירה לתקופה של 49 שנים.

בתאריך 13.2.12 נחתם בין בעלי הדין הסכם שכירות, לתקופה של שנה, עד ליום 31.12.12. בהסכם השכירות ניתנה לנתבע אופציה להאריך את תקופת השכירות ב- 4 שנים נוספות, בתנאי שיעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, לרבות הגשת תוכניות להכשרת הבניה שביצע בנכס ללא היתר כדין, וללא הסכמת התובעת, לטענתה.

בחודש ינואר 2013 הגישה התובעת תביעת פינוי קודמת נגד הנתבע, בטענה שהפר את התחייבויותיו על פי ההסכם להסדיר את הבניה שבנה ללא היתר בנכס. בתאריך 1.8.13 ניתן פסק הדין בתביעה בת"א 34181-01-13 המורה על דחיית התביעה.

באותו פסק דין, קבעתי כי לאור דחיית התביעה, על התובעת להאריך את הסכם השכירות בהתאם לאופציה הנתונה לנתבע בסעיף 6.1 להסכם.

תביעה זו שבפני הוגשה ביום 29.9.13. כתב התביעה המתוקן, על דרך של הוספת פרטי הנכס, הוגש ביום 25.11.13.

בהתאם לסעיף 7 (4.7) להסכם השכירות, היה על נתבע לשלם דמי שכירות בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כל חודש.

לטענת התובעת, הפר הנתבע את סעיף 7 להסכם השכירות, בכך שלא שילם שמי שכירות עבור הנכס החל מחודש ינואר 2013, למעט תשלום בסך 11,800 ₪ עבור חודש אחד בלבד.

לטענת התובעת, כי פנתה אל הנתבע בתאריך 26.8.13 בדרישה לפרוע את חובו, אך הנתבע ביקש לפרוס את חובו למספר רב של תשלומים, ולכך סירבה.

לטענת הנתבע, סירבה התובעת לקבל ממנו את דמי השכירות, במטרה להקים עילת פינוי נגדו. לטענתו, בתחילת שנת 2013 ביקש למסור לתובעת המחאות לצורך תשלום כל דמי השכירות לאותה שנה, ושלח את ההמחאות לב"כ התובעת, אך זה סירב לקבלן והחזיר אותן לנתבע, בשל העובדה שבאותה עת התקיים הליך משפטי בין הצדדים.

לטענת הנתבע, סירוב התובעת לקבל את ההמחאות, מהווה הפרת הסכם השכירות על ידיה.

לטענתו, לאחר סיום ההליך המשפטי בין הצדדים, נפגש עם יהושע איתן, מנהלה של התובעת, וביקש למסור לו את דמי השכירות אך זה סירב לקבלם.

עוד העלה הנתבע בכתב התביעה, טענת קיזוז, לפיה התובעת חייבת לו סכומים בגין הוצאות ונזקים במושכר בסכום של 107,500 ₪. בנוסף, זכאי הוא לקזז את ההוצאות בסך 15,000 שנפסקו לזכותו בפסק הדין הקודם, וכן הוצאות מים וחשמל הנאמדות בעשרות אלפי שקלים, בגין קבוצות בני נוער שמתארחות בשטח המלון ואשר התובעת התחייבה לשלם בגינם.

דיון

אומר כבר עתה, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענות הגנתו, ולפיכך החלטתי לקבל את התביעה ולהורות על פינויו של הנתבע מן הנכס.

הטענה בדבר סירוב התובעת לקבל תשלום:

אין חולק, כאמור, כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות החל מחודש ינואר 2013 ועד מועד הגשת התביעה. גם ממועד הגשת כתב התביעה ועד היום, לא שולמו דמי השכירות.

עוד אין חולק, כי התובעת סירבה לקבל את 12 ההמחאות ששלח הנתבע לבא כוחה, בחודש דצמבר 2013, אשר יועדו לפרעון דמי השכירות חודש בחודשו, במהלך שנת 2013.

אמנם, מתקשה אני להבין מדוע סירבה התובעת לקבל את אותן המחאות, ייתכן כי סברה שתביעת הפינוי שלה, אותה התכוונה להגיש מספר ימים לאחר מכן, תתקבל במהירה, אך העובדה שהתובעת החזירה את אותן המחאות, אין בה כדי להועיל לנתבע.